הלכת השיתוף הספציפי ובגידה – מה קבע בית המשפט העליון?

במחלוקות רכושיות בין בני זוג המתגרשים, אחת הסוגיות המרכזיות היא תחולת הלכת השיתוף הספציפי – כלומר, האם בן זוג זכאי למחצית הזכויות גם בנכס הרשום על שם בן הזוג השני, כאשר הנכס נחשב "נכס חיצוני" לפי חוק יחסי ממון.

במקרה שנדון בבית המשפט העליון (דנג"ץ 8537/18), בני זוג חיו יחד למעלה משלושים שנה בבית מגורים שנבנה על מגרש שהבעל ירש עוד טרם הנישואין. האישה טענה לשיתוף בבית מכוח ההלכה הפסוקה, בעוד הבעל טען כי מדובר בנכס חיצוני השייך לו בלבד – ובין היתר העלה טענות על בגידתה.

מה קבעו הערכאות הקודמות?

• בית הדין האזורי קבע כי מתקיימת כוונת שיתוף בבית המגורים, בשל השנים הרבות שבהן התגוררו הצדדים יחד, השיפוצים שבוצעו בו, ואווירת השיתוף הכללית.

• בית הדין הרבני הגדול הפך את ההחלטה וקבע, ברוב דעות, כי לא הוכח "דבר מה נוסף" המצביע על כוונת שיתוף. חלק מהדיינים אף הדגישו כי הבגידה שוללת את אומדנת השיתוף.

• בג"ץ דן בעתירה נגד פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול. בדעת רוב נדחתה העתירה, אך דעת המיעוט של השופט עמית הדגישה כי בתי הדין נתנו משקל לא לגיטימי לבגידה, בניגוד להלכת בבלי שקובעת כי בענייני רכוש חל הדין האזרחי.

הדיון הנוסף והכרעת העליון

בדיון נוסף בהרכב מורחב של תשעה שופטים, חידד בית המשפט העליון עקרונות יסוד:

• בגידה אינה שוללת זכויות רכושיות רטרואקטיבית. שיתוף שהתממש במהלך הנישואין אינו מתבטל עקב חוסר נאמנות מאוחר יותר.

• שיתוף ספציפי בבית המגורים יכול להתגבש מכוח נסיבות חיים משותפות ו"עניין נוסף" מעבר לעצם הנישואין – למשל שיפוץ משמעותי, מימון משותף או התנהגות המצביעה על שותפות.

• בתי הדין הדתיים מחויבים ליישם את הדין האזרחי בסוגיות רכושיות, ואינם רשאים להעניק לבגידה משקל מכריע בחלוקת נכסים.

לסיכום

פסק הדין מהווה חיזוק חשוב לעקרון לפיו דיני הרכוש מתנהלים לפי הדין האזרחי, תוך שמירה על שוויון בין בני הזוג. גם כאשר קיימת טענת בגידה, אין בכך כדי לשלול למפרע זכויות רכושיות שכבר התגבשו.

זקוקים לייעוץ בענייני גירושין?

 נייד: 050-4734121
 מייל: [email protected]