בשאלות של תקפות צוואה, אחת הטענות הנפוצות ביותר היא חוסר כשירות קוגניטיבית של המצווה. פסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט נפתלי שילה, 30.6.2025, רע״א 22995-06-25) מדגים כיצד בתי המשפט מאזנים בין רצון הצדדים להביא ראיות נוספות לבין הצורך ביעילות וסופיות ההליך.
במקרה זה, המבקשות התנגדו לקיום צוואה משנת 2014 בטענה שהמנוחה לא הייתה כשירה לערוך אותה, וביקשו להעדיף צוואה קודמת משנת 2011. אחת מטענותיהן נסמכה על תיעוד רופא המשפחה, אשר ציין סמוך למועד הצוואה ירידה קוגניטיבית משמעותית. לטענתן, יש להעיד את הרופא כדי לחשוף את נסיבות הרישום.
במהלך ההליך מונה תחילה מומחה מטעם בית המשפט, ד״ר פלדינגר, שקבע כי המנוחה הייתה כשירה. בהמשך, עקב טענות לניגוד עניינים, מונה מומחה נוסף – פרופ' שמואל פניג – שגם הוא קבע כי סביר שהמנוחה הייתה כשירה במועד עריכת הצוואה. בתשובות לשאלות הבהרה ציין פרופ' פניג כי ייתכן שעדות הרופא תוכל להוסיף מידע, אך לא קבע שהיא חיונית.
המבקשות ביקשו פעם נוספת לזמן את רופא המשפחה לעדות, אך בקשתן נדחתה הן בבית המשפט לענייני משפחה והן בבית המשפט המחוזי. השופט שילה הבהיר כי נושא זה נדון כבר בעבר, וכי אין לאפשר "מקצה שיפורים" בהבאת ראיות לאחר סיום שלב ההוכחות. בית המשפט הדגיש שההליך נועד לבירור האמת, אך לא בכל מחיר – עליו להתנהל ביעילות וללא הארכות מיותרות.
המשמעות המעשית
פסק דין זה מדגיש עיקרון חשוב: טענות בדבר חוסר כשירות חייבות להיות מלוות בראיות רפואיות מבוססות ובבקשות במועד הנכון. מי שסבור שעד מסוים הוא עד מפתח – חייב לדאוג להעידו כבר בשלב ההוכחות, ולא לנסות לפתוח מחדש את ההליך לאחר מתן פסק דין.
לסיכום
הפסיקה מזכירה לנו שהמבחן לכשירות הוא גם משפטי – האם המצווה הבין את משמעות הצוואה – ולא רק רפואי. במקרים בהם עולות מחלוקות סביב כשירות או השפעה בלתי הוגנת, מומלץ לקבל ליווי משפטי מקצועי כבר בשלב מוקדם, כדי להבטיח שההליך ינוהל בצורה נכונה ותישמר המטרה המרכזית: כיבוד רצון המצווה.
📞 נייד: 050-4734121
📧 מייל: o[email protected]
